את המשפט המפורסם "דרך ארץ קדמה לתורה" כולנו מכירים.
אבל הסבר מעניין שמעתי ממורה מיוחד.

זה היה במפגש שאליו הוזמנתי, מפגש של קבוצת מורים שהתאספו כדי לדון בעיניני חינוך,ו"תשועה ברוב יועץ"…
אחת מהשאלות שהועלו שם היא כיצד מיישמים מול התלמידים את אותו מאמר חז"ל מפורסם
"דרך ארץ קדמה לתורה".

כל אחד אמר את דעתו ושיטותיו הוא,כשהמכנה המשותף היה ההבנה כי הנחלת ערכים נכונים והתנהגות נאותה אצל התלמידים,היא מאבני היסוד של החינוך.
"דרך ארץ קדמה לתורה", כך כולם פרשו, היא חובת התלמידים.
התלמידים צריכים לרכוש את התורה אבל לא פחות מכך הם צריכים לרכוש גם "דרך ארץ".

כשסיימו כולם להביע את דעתם, קם אחד מהשתתפים שקולו לא נשמע עד כה וביקש את רשות הדיבור.
הוא פרש את המושג "דרך ארץ קדמה לתורה"
מזוית חדשה ומרתקת.
את תמצית דבריו אני אשים לפניכם.

התורה מכירה בכך שאנחנו בני אדם, כך הוא פתח.
ומשכך כדי לרכוש אל קרבנו את עיקרי וערכי התורה, עלינו להכיר כיצד פועלת המערכת שנקראת "אדם".
כמו שאין אפשרות למלא בקבוק ריק במים כאשר הבקבוק סגור בפקק שעליו,
אלא ראשית יש להסיר את הפקק.
כך כדי למלא את התלמיד בתורה ובערכיה עלינו להבין מה מונע או מאפשר אצל התלמיד את כניסת הדברים אל ליבו.

ומהו אותו מנגנון של האדם?
כיצד פועלת המערכת ?
את זה גילו לנו חז"ל במשפט "דרך ארץ קדמה לתורה".
המנגנון של האדם מוגדר כ"דרך ארץ".
המערכת הנפשית של האדם כפי שאנחנו מכירים אותה בדרכי העולם – "דרך ארץ", היא מערכת ההפעלה, ומי שלומד אותה ידע כיצד להחדיר בתלמיד את התורה וערכיה.

משכך,המשיך אותו מורה, עלינו רק להתבונן בהתנהלות הטבעית של האדם.
אם האדם אוכל את מה שהוא אוהב,מתעניין במה שהוא אוהב, רוכש את מה שהוא אוהב,
א"כ אותו הדבר בדיוק.
הוא יקח אל עצמו את את אותם ערכים שהוא אוהב.
התלמיד יכול לשמוע מאיתנו את הכל ולדעת את הכל, אבל מה שיזכור, מה שיפנים בתוכו,
זה את מה שהוא הצליח לאהוב , את מה שהצלחנו לאהיב עליו.

"דרך ארץ קדמה לתורה" זו אינה חובת התלמידים,
זו חובת המחנכים.
כשהתלמיד יראה אותנו,כשאנחנו מתנהלים ע"פ אותם ערכים מתוך חביבות ואהבה,
כשנגיש לו אנחנו את הדברים מתוך הערכה וכבוד,אזי הוא יפנים אותם לעצמו.
אם אנחנו מלמדים, כך הוא סיים, מתוך עצבנות ומתוך קפדנות, יתכן והתלמיד ידע את בדברים,
אבל למה שירצה לקחת אותם אליו ?
הוא יאמין לכל מילה שיוצאת לנו מהפה,
הוא יפנים את המסר שה"סחורה" שאנחנו מוכרים, מביאה איתה יחד תחושות שאינם נעימות
נו…אז למה שיקנה ??

את הפרוש המיוחד של אותו מחנך,לקחתי איתי הלאה.
מי אינו רוצה שהילדים שלו ימשיכו בדרכו בשמירת התורה והמצוות ?
"דרך ארץ קדמה לתורה" -אם נעטוף את ההתנהלות שלנו בחביבות ואהבה,
אזי זו תהיה סחורה שהילד ירצה לקחת.
אחרת…הוא יאמין לנו, הוא יאמין לנו שזה לא כדאי…

נו…ולמה אני מספר לכם את כל זה ?
משום שהשבוע כשעברתי על הפרשה ראיתי שם את הדברים.

התורה מספרת על בנות צלפחד.
לצלפחד שהיה מיוצאי מצרים לא היו בנים.
היו לו חמש בנות.
ע"פ דיני הירושה שהיו ידועים אז, בנים הם היו היורשים של אביהם,ומי שלא היה לו בנים אלא בנות עברה נחלתו לאחיו.

בנות צלפחד פונות למשה ,
"ותקרבנה בנות צלפחד…..ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אהל מועד לאמר..
אבינו מת במדבר….ובנים לא היו לו.
למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן
תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו"
בנות צלפחד מבקשות לרשת את אביהן.

משה פונה לקב"ה כדי שיכריע בבקשתן
ואכן עונה לו הקב"ה,
"כן בנות צלפחד דברת נתן תתן להם אחזת נחלה בתוך אחי אביהם והעברת את נחלת אביהן להן.
ומיד אח"כ קובע הקב"ה את הפסיקה כהלכה לדורות.

זאת לא הפעם הראשונה שנגשים אל משה בטענה "למה יגרע".
לפני חמש פרשות בפרשת "בהעלתך" התורה מספרת שלאחר שבני ישראל יצאו ממצרים ונצטוו על הקרבת קרבן הפסח.
נגשו אנשים אשר היו טמאים בזמן הקרבת הקרבן, אל משה וטענו,
"ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"
וגם שם הקב"ה מקבל את דבריהם ומחדש את האפשרות של הבאת קרבן פסח לאחר המועד הראשון.
התחדש הדין של פסח שני.

רק שישנם הבדלים נכרים בין המקרים.
בפרשת פסח שני לא מזכירה התורה את שמות האנשים שנגשו אל משה לעומת בנות צלפחד שמוזכרות בשמותן.
בפרשת פסח שני מצוין את תשובת הקב"ה כהוראה כללית לעם כשלעומת זאת אצל בנות צלפחד אומר מוסיף הקב"ה את האמירה ,
" כן בנות צלפחד דברת".
הקב"ה בפתיחת דבריו מציין לשבח את בנות צלפחד.

השאלה היא מדוע ??
מדוע טורחת התורה ואף הקב"ה בדבריו המפורשים להזכיר את בנת צלפחד ולשבחם ??

חז"ל במדרש (בילקוט שמעוני) שופכים אור ומגלים לנו פן נוסף בהתנהלות של בנות צלפחד.
"באיזה שעה עמדו לפני משה? בשעה שאמרו ישראל: 'נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה', אמר להן משה: והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ?!  אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ".

בנות צלפחד עומדות ומבקשות נחלה בארץ ישראל בשעה שישראל מבקשים לחזור למצרים.
אפילו משה רבינו מתפעל מבקשתן באותה העת.
כיצד עוברת לכן כזאת מחשבה בראש,כשבחוץ האוירה שונה לגמרי ??
אבל הן שהיו משתוקקות להכנס לארץ ישראל וחיבבו את ארץ ישראל ,החזיקו באמונה שודאי יכנסו לארץ ישראל.
ומכח אמונתן זו הן טענו לנחלה והקב"ה הסכים על ידן.

בנות צלפחד מוזכרות בשמותן והתורה מדברת בשבחן כדי להפנות את הזרקור למה שהוביל אותן לתבוע נחלה.
חיבתן לארץ ישראל ואמונתן החזקה.

ומהיכן הגיע כל זה ??
על כך עונה רש"י מיד בתחילת העניין.
" ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף.."

מדוע צריך להזכיר פעמיים את שמו של מנשה ??
עונה על כך רש"י,
'לומר לך, יוסף חיבב את הארץ שנאמר "והעליתם את עצמותי", ובנותיו חבבו את הארץ שנאמר "תנה לנו אחזה".

לפני יותר ממאתים שנים קודם לכן, סבא שלהם יוסף חיבב את הארץ והאמין שיגיע הזמן ויגיעו לשם.
יוסף הצדיק לא הסתפק בידיעת הדברים,
הוא חיבב אותם.
הוא מבקש שכשיצאו לארץ ישראל,יקחו איתם את עצמותיו.
צאצאיו,בנות צלפחד ממשיכות את המורשת של סבם הגדול.
הן מחבבות את ארץ ישראל ומאמינות שיכנסו לשם.

מי שרואה בבית את חביבות המצוות, את האמונה בצדקת הדרך מתוך חביבות
זה חודר אליו.
הוא לקח אליו את הדברים,ויחזיק בהם גם כשבחוץ מנשבות רוחות אחרות.

"דרך ארץ קדמה לתורה",זו חובת המחנכים.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]